רשות העתיקות, מינהל שימור משרד הפנים, מינהל התכנון רשות הטבע והגנים משרד הפנים, מינהל התכנון רשות העתיקות, מינהל שימור רשות הטבע והגנים וועדת מורשת עולמית הוועד הישראלי לאונסקו איגוד המתכננים בישראל עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל הארגון הישראלי לשימור נכסי תרבות המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל איגוד המוזאונים ואיקו"ם ישראל איקומוס ישראל האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע אוניברסיטת בר אילן בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל אוניברסיטת חיפה המכללה האקדמית גליל מערבי אוניברסיטת תל אביב האוניברסיטה העברית בירושלים אוניברסיטת בן גוריון בנגב

תקצירי הכנס

מורשת תרבות וחברה

מי מפחד משימור? השימור ככלי להעצמה חברתית או כלי להשכחה

פרופסור אדריכל אמנון בר אור
הפקולטה לאומנויות ע"ש יולדנה ודוד כץ, בית הספר לאדריכלות ע"ש דוד עזריאלי


העיסוק היומיומי בשימור מחייב התמודדות לא רק עם הזיכרון, אלא גם עם השיכחה.
כשם שארכיאולוג החופר בעתיקות, הורס ומשכיח שכבות היסטוריות מסויימות, לפי שיקול דעתו, זאת כדי להגיע לשכבות היסטוריות קדומות יותר, כך גם מתכנן השימור.
בבואו לשמר אתר היסטורי, חייב מתכנן השימור להחליט לא רק את מה לשמר, אלא גם ובעיקר את מה להרוס.

כאשר מדובר בקירות מגן מסיליקט, אשר חסמו את רוב בתי המגורים של תל אביב, ושמשו מקלט מאולתר לדיירי הבתים וחסרי המקלטים במלחמת העולם השנייה ובמלחמת 1948, הרי שההחלטה לפרק קירות אלו בתכנית שימור המבנה היא מובנת והגיונית. פתיחת מרפסות גם היא יכולה להתקבל בהבנה, מתוך רגישות לאנשים המתגוררים בחללים שמאחורי המרפסות הסגורות.

נשאלת השאלה: מה קורה כאשר קיימים רבדים היסטוריים באתר ההיסטורי, וכל רובד מייצג מורשת של עדה או קבוצה תרבותית אחרת? במקרים כמו אלה יש והמשמר יאלץ להחליט על הריסת חלקים ממורשת 'האחר' הנתפסת לרוב אף כמורשתו של האויב. תהיות אלה זוכות למעמד נוסף כאשר בתופעת השימור כוללים מצבים חברתיים אחרים המוגדרים פוסט טראומטיים.

במאה האחרונה לאור רצף המאורעות ההיסטוריים, ניתן להגדיר את החברה בה אנו חיים כחברה הסובלת מטראומות רבות ומשום כך היא מאמצת דפוסי התנהגות פוסט-טראומאטיים. תוצאותיה של התנהגות זו ניכרים כיום, יותר מתמיד, במרחב הציבורי שלנו (בכביש, בתור לאוטובוס, בבדיקות הביטחוניות הנדרשות בעת הכניסה לכל אתר סגור וכדומה). תוצאות ההתנהגות הפוסט-טראומאטיות ניכרות גם באדריכלות, ובעיקר בעיסוק בשימור המורשת.

כמורה לאדריכלות ולשימור, הוראת השימור מהווה עבורי כלי מחקרי לבחינתן של טראומות חברתיות ותרבותיות הבאות לידי ביטוי אדריכלי וכיצד הן נתפסות בזיכרון הקולקטיבי והאישי של כל אחד מאיתנו.

העיסוק בשימור המורשת הערבית-פלסטינית, בסטודיו לשימור, היא מעין עבודה במעבדה, לא רק למחקר וליצירה, אלא גם מקום של תיקון. הסטודנט מתחיל את דרכו קודם כל בחיפוש מידע בסיסי וראשוני אודות המקום בו עוסק הסטודיו. החומר ההיסטורי המבוקש שאינו נמצא בהישג יד (לא בוויקיפדיה ואף לא בארכיוני העירייה) מוביל את הסטודנט לחיפוש דרכים יצירתיות לאיסוף מידע מהימן ומפורט. באחת נחשף הסטודנט לקונפליקט המאלץ אותו להתמודד עם תפיסת עולמו ואף לנקוט עמדה.

הסטודנט המתעד מורשת ערבית-פלסטינית מודע לרובדי הזיכרון הנחשפים במהלך מחקרו; הוא נדרש לבחון כל רובד ומגלה על ידי כך את הזיכרון הטראומטי של שני הצדדים המוגדרים בשיח הפוליטי, התוקפן והקורבן. לכל אחד מהצדדים נרטיב שונה ומכונן, ורק בחינה לעומק של שני הצדדים תאפשר פעולת שימור מאוזנת, שתקדם העצמה חברתית של שני הצדדים כאחד.

בהרצאה זו אדון בסוגיה זו, ואנסה להשיב על שאלה זו על ידי הדגמה של מספר פרויקטים המתבצעים בסטודיו לשימור.

<< חזרה לאינדקס תקצירי הכנס



Powered By teti-tu